פסק-דין בתיק ת"ק 005038/02

התובע הינו עובד משהב"ט, המבוטח בביטוח תאונות אישיות קולקטיבי לעובדי מדינה ע"י הנתבעת.

ביום 21/05/96 נפגע התובע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

עקב התאונה נקבע לתובע אובדן כושר עבודה זמני ובגינו שילמה לו הנתבעת תגמולים עבור אובדן כושר עבודה.

ביום 28/04/99 נקבעה לתובע נכות צמיתה רטרואקטיבית בשיעור של 10%.

במהלך שנת 2001 גילה התובע כי פוליסת הביטוח האמורה מעניקה לו כיסוי גם בעבור נכות צמיתה, ולפיכך פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום תגמולים אלו.

ויודגש, התובע אינו מכחיש כי ידע על היותו מבוטח בפוליסה אצל הנתבעת, אולם לטענתו רק בשנת 2001 גילה אגב שיחה עם חבר לעבודה, כי הינו זכאי גם לתגמולי ביטוח בגין הנכות הצמיתה.

במכתב שנשלח אל התובע מטעמה של נציגת חברת הביטוח ביום 04/09/01 הודע לו כי דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח שהוגשה למעלה מחמש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח התיישנה, ולפיכך אין הוא זכאי לתגמולי הביטוח בגין הנכות הצמיתה.

עקב כך, הוגשה תביעה בפניי בית משפט זה ביום 23/04/02.

טענות התובע בעיקרן הן שתיים:

האחת, כי מאחר ונוסחה המלא של הפוליסה, מהיותה פוליסה קולקטיבית המופצת בצורת חוזר, לא היה ידוע לו, הרי שמכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יחל מרוץ ההתיישנות רק בשנת 2001 עת נודעו לו העובדות המקימות את עילת התביעה, היינו קיומו של סעיף בפוליסת הביטוח המכסה נכות צמיתה.

השנייה, כי מקרה הביטוח שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות הינו יום התגבשות הנכות הצמיתה, היינו יום ה- 28/04/99, ולפיכך עומדת תביעתו בתנאיי ההתיישנות ואין לדחותה.

לכתב ההגנה של הנתבעת צורף העתק מן החוזר שהופץ לעובדי המשרד ובו נאמר כך: " ביטוח לנכות תמידית וזמנית מתאונה בלבד - בכפוף לתנאי פוליסה מס' 3800002/96 נכות תמידית כתוצאה מתאונה לעובד/ת המדינה המבוטח/ת ב"סהר" כאמור לעיל בהתאם ללוח הפיצויים כמפורט בפוליסה המצויה במשרדי החברה",

וכן בתחתיתו של החוזר, באותיות מודגשות, וזהות בגודלן - " כל האמור לעיל הינו בגדר תמצית הפוליסה התנאים המלאים מצויים בפוליסות המצויות במשרדי

החשב ובמשרדי החברה".

תקופת ההתיישנות של 3 שנים מיום קרות אירוע הביטוח קבועה בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, החל בענייננו, כמו גם בסעיף 7 בפרק ו' לפוליסת הביטוח שהונפקה לתובע.

על אף הוראותיו הספציפיות של חוק חוזה הביטוח, ממשיכות לחול הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות במהלכה של תקופת ההתיישנות הספציפית - " לפי גישה זו, הוראות חוק ההתיישנות (למעט זו הקובעת את תקופת ההתיישנות) ממשיכות לחול לגבי התקופה של שלוש השנים הקבועה בסעיף 31 לחוק. כך תחול, למשל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיה במקרה שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה (במקרה שלנו: אירוע הביטוח) מסיבות  לא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תתחיל  יום בו נודעו לתובע עובדות אלה" ( ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, 452-454)

" על תובע המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן "שאף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע אותן" (ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד לח(3) 673)

בנסיבות הענין, כשאין מחלוקת כי החוזר עמד לנגד עיני התובע ואף מיצה התובע חלק מזכותו הביטוחית, הנני קובעת כי התובע יכול היה לקבל הפוליסה ולעיין בה בתקופה מוקדמת יותר.

לטעמי אין התנהגות התובע מצדיקה החלתו של  סעיף 8 לחוק ההתיישנות - וטענה זו דינה להידחות.